יום שבת, 6 באוגוסט 2011

מעי רגיז ומחאת הדיור

נתחיל מהסוף: במילא לא היה סיכוי שאני אנטוש את המיזוג, המיטה וארבעת הקירות לטובת אוהל אפוף חשיש. קצרה היריעה מלפרט אבל יש לזה אלף ואחת סיבות סוציולוגיות ואגואיסטיות. אבל למה לעזאזל אסור לי לפנטז על זה? להיות לוחם צדק חברתי, צ'ה גווארה פלוס המעי הרגיז מינוס הזיפים. אלא שבמצבי הדבר היחיד שאני צריך בר השגה הוא השירותים. ורצוי שש או שבע פעמים ביום. אוהל? אולי זה שצמוד לשירותים הכימיים:


וזה לא שהמעי מתכווץ ממזימה קפיטליסטית. הייתי מוציא פטור גם גם מהפגנה על השטחים / חרדים. אני פשוט לא מסוגל להיות בחוץ יותר מדי זמן בלי שירותים נורמליים. לעזאזל, הלכתי פעמיים לשירותים אפילו תוך כדי כתיבת הפוסט הזה. אולי זו קונטרה לעצירות הפואטית ששורה עלי. ואולי שוב המעי דפק אותי.

לפעמים בא לי לארגן מחאה על האימפוטנטיות של הרפואה בטיפול במעי רגיז: איך הם מצאו תרופה למלריה, חיסון לשחפת ורק למעי לא נשאר? אולי שוב הטייקונים קשורים? אני לא חובב קונספירציות אבל נו. רק אל תסחבו אותי לאוהל בלי שירותים. שהקפיטליסטים והסוציאליסטים יריבו בלעדי. אתם יודעים איפה לחפש אותי אם צריך.